החלטה בתיק ע"ע 1850-02-13

השופט אילן איטח

1.     לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו מיום 18.12.12 (השופטת אורנית אגסי ונציגת ציבור גב' רות קסטיאל; תע"א 3005-08) בו חויב המבקש לשלם למשיבה סך של 96,000 ש"ח כפיצוי בגין גריעת לקוחות. בנוסף, חויב המבקש לשלם לחברה הוצאות משפט בסך של 30,000 ש"ח.

הרקע לבקשה

2.     ביום 7.3.01 נחתם הסכם בין חברת אמינים סוכנות לביטוח בע"מ (להלן - אמינים) לבין חברת עוז סוכנות לביטוח חיים בע"מ (להלן - עוז), בו נקבע כי הצדדים יקימו מערכת משותפת לביטוח חיים ובריאות באמינים (להלן - ההסכם). המבקש הועסק על ידי אמינים החל מחודש 3/01 ונבחר לעמוד בראש המערכת המשותפת כפי שהוגדרה בהסכם בין אמינים לעוז. תנאי העסקתו של המבקש נקבעו בהסכם העסקה מיום 7.3.01 (להלן - הסכם ההעסקה), ובמסגרתו חתם המבקש על נספח נאמנות, סודיות ואי תחרות. עוד נקבע בהסכם ההעסקה כי תיקי לקוחות, אותם יזם המבקש על בסיס אישי, יוותרו אצלו, וכי במקרה של סיום ההעסקה מכל סיבה שהיא, יהיה זכאי למענק בקשר להתחייבותו לסודיות ואי תחרות בשיעורים המפורטים בסעיף 8.1 להסכם העסקה.

במהלך חודש 9/04 מוזגו אמינים ועוז עם חברת איאון ישראל סוכנות לביטוח בע"מ והחברה הממוזגת נקראה "איאון אמינים סוכנות לביטוח בע"מ" (להלן - איאון אמינים). במהלך חודש 10/06 מוזגו איאון אמינים וחברת "פרדי ואילן בק - סוכנות לביטוח חיים בע"מ", שמקום מושבה בחיפה. שמה של החברה החדשה נקרא "איאון ישראל סוכנות לביטוח בע"מ", היא המשיבה שלפני (להלן - החברה). יצוין כי המבקש המשיך לעבוד בתפקידו כמנהל מחלקת ביטוח חיים ופנסיה עד לחודש 5/07, החודש שבמהלכו פוטר מעבודתו.

3.     המבקש הגיש בבית הדין האזורי תביעה כנגד החברה, ובמסגרתה עתר לתשלום הפרש תשלומים בגין עמלות מכירה, הפרשות לביטוח מנהלים, הפרשות לקרן השתלמות, הפרש פיצוי פיטורים, הפרש תשלומים שחושבו כאחוזים מרווחי החברה, פיצויי הלנת פיצוי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. טענתו העיקרית של המבקש היתה כי לאחר המיזוג עם חברת "פרדי ואילן בק" הוא ניהל גם את סניף החברה הממוזגת בחיפה, ועל כן בהתאם לתנאי העסקתו זכאי לתשלומים שונים שנבעו מרווחי סניף זה.

החברה הגישה תביעה שכנגד ובמסגרתה עתרה לתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה וגזל לקוחות, פיצוי בגין השבת מקדמות, והחזרת עמלות ומענקים ששולמו למבקש ביתר.

4.     בית הדין האזורי דחה את תביעת המבקש על כל רכיביה וקיבל את התביעה שכנגד באופן חלקי. בית הדין האזורי קבע, על סמך העדויות והראיות שהובאו בפניו, כי תפקידו של המבקש בפועל לא כלל כל מעורבות עם הסניף בחיפה, ועל כן אינו זכאי לתשלומים שונים הנובעים מרווחי סניף זה. בעניין זה בחן בית הדין את הסכם ההעסקה וקבע כי תנאי שכרו של המבקש הוגדרו ממסגרת העסקתו ותפקידו בפועל כפי שהיו בעת החתימה על הסכם זה; המבקש היה אחראי על המערכת המשותפת של "אמינים- עוז" ובכלל זה לתפעולה, איוש הצוות, ניהול שוטף, מכירות, פיקוח וניהול הפעילות, ועל תפקידו זה הוסכם כי זכאי לעמלות ורווחים; המבקש היה זכאי לתשלומים האמורים שנבעו ישירות מתפקידו בפועל וממסגרת עבודתו ולא ניתן לנתק בין הגדרת תפקידו לתנאי שכרו; כיוון שהסכם העסקתו של המבקש לא שונה לאחר המיזוג בשנת 2006, הרי שלא ניתן להקיש מהסכם העסקתו של המבקש עם אמינים (ב-3/01) על זכויותיו נכון לשנת 2006, לאחר המיזוג והשינויים המהותיים שנעשו בחברה. לאור האמור נקבע כי יש לבחון את תפקידו של המבקש בפועל ויש להקיש מכוונת הצדדים בחוזה העסקתו על זכויותיו נכון לאותו מועד. בקשר לכך נקבע כי כוונת הצדדים אשר באה לידי ביטוי בהסכם ההעסקה היא קיומו של קשר בין אחריותו ותפקידו של המבקש לבין תנאי שכרו, ואין כל סממן לכך שהמבקש היה זכאי לעמלות ותשלומים נוספים אשר אינם נובעים ממסגרת תפקידו. בנסיבות אלה קבע בית הדין כי אין כל בסיס משפטי לטענות המבקש בדבר זכאותו להפרשי שכר, ודחה תביעתו ברכיב זה. בנוסף דחה בית הדין את תביעתו של  המבקש לדמי הודעה מוקדמת. בעניין זה קיבל בית הדין את גרסת החברה וקבע כי המבקש ידע על פיטוריו הצפויים כחודש ימים לפני כניסתם לתוקף.

לאור קביעותיו אלה נדחתה תביעתו של המבקש על כל רכיביה ונקבע כי המבקש קיבל את כל זכויותיו מהחברה על פי דין ואינו זכאי לתשלומים נוספים כלשהם.

5.     אשר לתביעה שכנגד קבע בית הדין כי החברה הוכיחה שלקוחות רבים עברו לטיפולו של המבקש, מבי שאושרו על ידי החברה כלקוחות אישיים של המבקש, ולמרות זאת המבקש לקח אותם תחת חסותו לאחר סיום יחסי העבודה. בעניין זה נקבע כי לאור הראיות המבוססות שהוצגו בפני בית הדין ולאור כמות הלקוחות אשר עברו לטיפולו של המבקש, אין זה סביר כי לקוחות אלה כולם פנו ביוזמתם אל המבקש ולא הוא שפנה אליהם; לאור הסכם הגבלת העיסוק עליו חתם המבקש ולאור התמורה המיוחדת אותה קיבל תמורת ההגבלה, הרי שגם אם היתה נכונה טענת המבקש כי לקוחות אלה הם שפנו אליו, הרי שהיה עליו להמתין את תקופת ההגבלה הקבועה בהסכם ההעסקה עד להעברת לקוחות אלה לטיפולו; הסכם הגבלת העיסוק משקף איזון ומידתיות, תוך דאגה הן לזכויות המעביד, נכסיו והאינטרסים החיוניים והעסקיים שלו והן לזכויות העובד ולחופש העיסוק. לאור האמור קבע בית הדין  כי המבקש הפר את הסכם העסקתו בידיעה ומתוך שימוש לרעה בזכויות המפליגות שהוענקו לו על ידי החברה. טענת החברה לפיה המבקש יצר פוליסות ביטוח פיקטיביות על מנת להגדיל את התשלומים ששולמו לו כעמלות נדחתה בשל תשתית ראייתית דלה. בנוסף נדחתה תביעת החברה לסכומים נוספים ששולמו למבקש לטענתה ביתר, זאת בהיעדר בסיס משפטי וראייתי מספיק. נוכח הקביעות האמורות חויב המבקש בפיצוי בגין גריעת לקוחות בסך  96,000 ש"ח ובהוצאות משפט בסך של 30,000 ש"ח.

6.   המבקש הגיש ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגיש לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו. בהחלטה מיום 14.3.13 דחה בית הדין האזורי את הבקשה ומכאן הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שלפני.

הבקשה וטענות הצדדים

7.   לטענת המבקש סיכויו לזכות בערעור גבוהים. בקשר לכך טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית הדין בכך שהתעלם מעקרון רציפות הזכויות וקבע כי הסכם ההעסקה בין הצדדים אינו חל לאחר המיזוג; הסכם ההעסקה בין הצדדים מעולם לא שונה והוא אושר בבדיקת הנאותות ועל כן הוא ההסכם שחל על הצדדים עד לסיום יחסי העבודה ועל בית הדין היה להורות לחברה לכבדו; יש להעדיף את הפירוש המקיים את החוזה, קרי את הפירוש לפיו החוזה תקף על פני פירוש שלפיו החוזה בטל; שגה בית הדין בקביעתו כי המבקש גרע מלקוחות החברה, שכן החברה לא הצליחה להוכיח טענתה זו ולו בדרך של הגשת חוות דעת אקטוארית; בגין מרבית הלקוחות שבחרו לעבור מרצונם החופשי למבקש לא היו כל מקדמות אלא עמלות נמוכות מאוד ועל כן בניגוד לפסק הדין לא נגרם כלל נזק לחברה; שגה בית הדין בכך שהתעלם מהימנעות החברה מלהציג ראיות רלוונטיות; הימנעות זו מובילה למסקנה שאילו הן הובאו הן היו פועלות לרעת החברה שנמנעה מהגשתן. עוד נטען כי שגה בית הדין בהתעלמו מהעובדה שהחברה לא הרימה את הנטל להוכיח את תביעתה שכנגד; החברה לא הוכיחה כי המבקש פנה מיוזמתו ללקוחותיה; החברה לא הצליחה להוכיח שנגרם לה נזק ולא כימתה אותו ועל כן שגה בית הדין בכך שחייב את המבקש בפיצוי  על דרך האומדנא. בנוסף נטען כי שגה בית הדין בכך שלא ייחס כל משקל לראיות ולעדויות שהובאו על ידי המבקש; שגה בית הדין בקביעתו בעניין ההודעה המוקדמת, שכן ידיעה בדבר כוונה לפטר אינה מהווה הודעה מוקדמת כהגדרתה בחוק; תניית התחרות שבהסכם ההעסקה גורפת, בלתי סבירה הסותרת את תקנת הציבור ופוגעת באופן לא מידתי בחוק יסוד:חופש העיסוק.

אשר למאזן הנוחות טוען המבקש כי הוא נוטה לטובתו. לטענתו השלכות ביצוע פסק הדין יגרמו לנזק רב לו ולמשפחתו, בעוד שעיכוב ביצוע פסק הדין לא יסב נזק של ממש לחברה, אם בכלל.

8.   החברה מתנגדת לבקשה ומבקשת לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לגופם של דברים טוענת  החברה כי לכל אורך בקשתו, לא טוען המבקש וודאי לא מביא נימוקים כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם יבוצע פסק הדין וכי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. לפיכך, כך לטענת החברה, די בנימוק זה בכדי לדחות את הבקשה על הסף. מכל מקום טוענת החברה כי היא סוכנות ביטוח גדולה, מוכרת ומבוססת ואין כל מקום לחשש כי המבקש לא יוכל להיפרע ממנה אם יתקבל ערעורו. בנוגע לסיכויי הערעור טוענת החברה כי הם נמוכים שכן פסק דינו של בית האזורי מבוסס על אדנים עובדתיים בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. עוד נטען כי הפיצוי שנפסק לטובת החברה הינו פיצוי נמוך, שכן בית הדין היה יכול לפסוק פיצוי גבוה יותר ללא הוכחת נזק, זאת מכוח חוק עוולות מסחריות; בית הדין מצא פגם בהתנהגות המבקש גם בנושאים נוספים, אולם לפנים משורת הדין ובשל היעדר ראיות מספיקות לא חייב אותו בתשלומים נוספים; טענת המבקש לפיה היה על החברה להגיש חוות דעת אקטוארית לגבי חישוביה הינה סתמית והמבקש מנוע מלהעלותה כיום; בית הדין קיבל את חישובי החברה וקבע שהם אמינים ונכונים ואין להתערב בכך. עוד נטען כי יש להורות על מחיקת סעיף 84 לבקשה בנוגע לדפוס התנהלות החברה כלפי עובדיה מהטעם שהינו קנטרני, מביש, משמיץ, ובלתי נכון. למען הזהירות מבקשת החברה כי ככל שבית דין זה ייעתר לבקשה, באופן חלקי או מלא, הרי שיש להתנות זאת בהפקדת ערובה בנקאית או בהפקדת הכספים בקופת בית הדין.     

הכרעה

9.   לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפניי, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. טעמיי לכך יפורטו להלן:

אכן, נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק דין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על העובד ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל . כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהחייב לא יוכל לגבות את כספו בחזרה אם יזכה בערעור . כן נפסק כי טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר נכונותו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת בראיות . יחד עם זאת, לעיתים יש מקום לשקול את מצבו הכספי של החייב ואת השפעת ביצועו המיידי של פסק הדין עליו, אך הדבר מותנה, בין היתר, בכך שהחייב יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין. לצורך כך עליו להגיש תצהיר בו יפורטו כדבעי העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו .

בנוגע לסיכויי הערעור - עיון בהודעת הערעור מעלה כי הוא סב כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין בכל הנוגע לתחולת זכויות המבקש מהפעילות של סניף חיפה. בקביעות שכאלה ערכאת הערעור ממעטת להתערב. בית הדין האזורי בחן את טענות המבקש והגיע לכלל מסקנה כי דינן להידחות. מסקנתו זו נסמכה על התשתית הראייתית שהונחה לפניו, ועל כן על פני הדברים נראה כי סיכויי הערעור נמוכים.